שבוע וחצי אחרי שהאוניה "אגוז", ו-44 המעפילים ממרוקו שהיו עליה, טבעה בים בינואר 1961, נערכה בבית "הבימה" בתל אביב עצרת זכרון לנספים. לבמה עלה פרופסור נתן אנדרה שוראקי, משפטן, סופר והיסטוריון, ששיחזר ביקור שערך במרוקו זמן קצר לפני האסון. הוא סיפר על מסע דיכוי של השלטון נגד הקהילה היהודית ועל סולידריות מרשימה בין בני הקהילה. "הייתי בבית הספר 'אליאנס' ושמעתי ילדים שרים בעברית 'כנרת שלי'", תיאר, "שאלתי מה הם יודעים על הכנרת, וילדה בת שבע קמה והשיבה בגאווה: 'הכנרת היא המולדת שלי'".
שירה של רחל המשוררת, שהלחין יהודה שרת, לא סתם סימל את כמיהתה לישראל של ילדה יהודיה במרוקו; לכנרת איזכורים כבר במקרא ויש לה מקום חשוב בהיסטוריה, אבל נראה כי מאז ראשית המאה העשרים היא תפסה מקום מרכזי עוד יותר בתרבות העברית, והחלה לבטא את החיבור של העם ששב למולדתו ולהיות מושא לערגה ולאהבה. אפילו מידה של קדושה החלה להיקשר עם האגם.
ב-1908, החלה להתרחש על שפת האגם דרמה חברתית גדולה שהיה לה תפקיד מרכזי בתולדות התנועה הציונית. אנשי העליה השניה התיישבו ב"חוות כנרת" (לימים "חצר כנרת"), והמקום היה לאחד החשובים בתולדות הישוב העברי בארץ ישראל. שם נוצר אז רגע היסטורי מיוחד בחיי העם, מעין כור שממנו צמחו רעיונות וארגונים משמעותיים, ובהם הקבוצה, הקיבוץ והמושב, "ההגנה", "המשביר", "תנובה", "בנק הפועלים", מועצת הפועלות וחוות העלמות שאותה ניהלו נשים יהודיות. דמויות מרכזיות בתנועה הציונית חיו ופעלו במתחם, ובהן א.ד. גורדון, ברל כצנלסון וזלמן שז"ר. כך, הפכה הכנרת לא רק מקור למים חיים, אלא גם בסיס לצמיחת רעיונות וגופים בעלי חשיבות גבוהה בחיי החברה החדשה שהחלה להתעצב בארץ.
כעבור עשרים שנה, ב-1928, כשסבי, מנחם לוזיה, הגיע לראשונה מביתו שבדמשק לארץ ישראל, מראה הכנרת כה ריגש אותו שהוא כתב: "... ליום הייתי מחכה שיעבור והלילה שייגמר. ארך הזמן הרבה מאד, אבל סופו בא וביום שלישי י"ח אייר יצאתי את דמשק. 'ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך'. שפתיי הגו שורות אלה של ר' יהודה הלוי (כש)רק ראו עיני מרחוק את הכנרת. הלב דפק המחשבות הולכות ומתרבות מהעבר והעיניים כלות מראייה וחושבות לזלוג דמע (...)". כעבור ארבע שנים הוא וסבתי, שושנה פסח, העפילו לארץ ישראל והגיעו ל"חצר כנרת", שם הצטרפו לחברי קיבוץ אפיקים.
זו רק דוגמה אחת לעומק החיבור הרגשי שהיה למתיישבים החדשים עם הכנרת וסביבתה, וכמובן שהיו לכך עוד ביטויים רבים ונודעים של אנשי רוח שחלקם חיו ופעלו על שפת הכנרת, הבולטת שבהן היא רחל בלובשטיין, "רחל המשוררת", שחיה ועבדה בחוות העלמות ונקברה בבית העלמין של כנרת. במכתב, שקראה לו "על שפת הכנרת" ושנשלח ב-1919, תיארה את החיים בחווה ואת סדר היום של העבודה הקשה. היא לא התלוננה, אלא הסבירה כי "נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת".
נוכח הקשיים, הפכה הכנרת למקור ממנו שאבו כוח, נחמה ומרפא; "תעיפי מבט - אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש", כתבה רחל, "הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו - תיבת הפח משל נפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות עד אין סוף, כחית-היער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרוות עד כלות הכוחות. אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים, יען כי אבותיהם רוו כאן את צמאם?".
נעמי שמר, בת קיבוץ כנרת, הלחינה את השיר "כנרת" ("שם הרי גולן") של רחל, ושאבה השראה מהאגם ונופיו ביצירות אחרות דוגמת כשאמא באה הנה ואלעד ירד אל הירדן. בנה, אריאל הורביץ, כתב שיר המבטא את החיבור העמוק של אמו לכנרת כנוף ילדות שעיצב את חייה. השיר מתאר מכתב של רבקה ספיר, אמה של נעמי, הכותבת לבתה עם יציאתה מהמשק ללימודים:
יום העבודה נגמר וירדתי לכנרת
לענות על מכתבך ילדתי הקטנה
קשה לך שם עכשיו בעיר בה את לומדת
קשה כמו שקשה תמיד בכל התחלה
רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים
כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן
ובלב הים פתאום אני רואה סירה
ועליה דייג אחד שנלחם בסערה
מה יעשה הדייג - מה הוא יכול לעשות
כדי שהסירה תגיע אל החוף
יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה
אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה
זו ילדתי התשובה גם לסערת נפשך
הלימודים שלך הם המטען על סיפונך
כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך
אבל את עוד צריכה לחתור
דרך כל הפוגות של באך.
עבור המשוררים הכנרת היתה מושא לגעגוע, ערגה, אהבה (בשיר "קסם על ים כנרת" שרים הרי "כנרת את אהובתי"), מקום אפוף קדושה (בשיר "אגדה" מוזכר "על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת, גן אל שם נטוע..."), אך גם בית הקברות של כנרת זכה למעמד מיוחד כפנתיאון שבו קבורים מנהיגי תנועת העבודה (ברל כצנלסון, בורוכוב, סירקין ונוספים), אנשי צבא וביטחון (ובהם שאול אביגור) ושתי משוררות לאומיות - שמר ורחל. כשהיתה חולה ורחוקה מהכנרת שכה אהבה, הביעה האחרונה בשיר את כמיהתה לשוב אחרי מותה לחופי האגם: "אם צו הגורל לחיות רחוקה מגבולייך - תתניני, כנרת, לנוח בבית קברותייך". משאלתה קוימה, ואחרי שנים הועבר קבר אחותה, שושנה בלובשטיין, מתל אביב, ונכרה צמוד לקברה. שתי האחיות שהיו קרובות זו לזו שבו להיות ביחד.
בלובשטיין, גם היא חלוצה ומגשימה, עבדה בנעוריה ב"חוות העלמות". את חשיבות האגם ניתן לזהות בחייה ובחיי החלוצים שבנו חברה חדשה. "כנרת, תקופת התקופות, שיר השירים של העבודה ושל תורת חיים חדשה", כתבה.
כל אותם סמלים, ביטויים ועוצמה רגשית שמעוררת הכנרת הפכו אותה, על פי ד"ר אלון גלבמן, "למיתוס שלא קשור לאופנות מתחלפות. הכנרת היא מעין סמל על". גלבמן, ראש המחלקה לניהול תיירות ומלונאות במכללה האקדמית כנרת, רואה את האגם מחלון משרדו מדי יום (טרום ימי הקורונה כמובן). לדבריו, "המקום המיוחד לו זוכה הכנרת בתודעה שלנו הוא דבר יוצא דופן. כשמגיעים אורחים מחו"ל קשה להם בתחילה להבין שזה אגם המים המתוקים היחיד שיש לנו. כשאני מספר להם שנהוג בישראל לעדכן את האזרחים מדי יום בשינוי מפלס האגם, הם מתקשים להאמין".
בנוסף לעולם הסמלים העשיר שנקשר למקום בתקופת "חצר כנרת", רחל וראשית ההתיישבות השיתופית, מסביר גלבמן, נושא האגם דימויים משמעותיים נוספים בחיינו - סמל למאבק ביטחוני כשהסורים ישבו על הגדה המזרחית והכנרת לקחה חלק בקרב על המים בין ישראל לשכנותיה, או סמל וביטוי ליוזמה ולהפרחת השממה, עם הקמת המוביל הארצי. "כשדובר על נסיגה מהגולן, אחד האיומים המשמעותיים ביותר שעלו בקרב הציבור הישראלי היה 'שהסורים ישכשכו את רגליהם במי הכנרת'. זה היה דבר שבישראל התקשו לקבל", הזכיר.
המעמד המיוחד כל כך של הכנרת העניק לה מן הסתם גם נתוני פתיחה טובים מראש כאתר נופש ותיירות. "עם זאת", הדגיש גלבמן, "כאזור תיירות הכנרת עברה תהליכים רבים לאורך השנים שלא קשורים בהכרח למעמדה כסמל". אחד התהליכים המרכזיים, לדבריו, היה ירידת מרכזיותה כאתר נופש עבור המקומיים. "בעבר הישראלים נפשו פחות בחו"ל ולכנרת היה מקום משמעותי כיעד תיירותי. לאט לאט הם החלו לעבור יותר לנופש בחו"ל, וזנחו את החופשה בארץ, או שפשוט קיצרו אותה", אמר.
התרחקות הקהל מהכנרת נבעה גם מהדרדרות מתמשכת בדימוי של האגם. סקר דעת קהל שנערך לפני עשר שנים חשף עד כמה גרוע מעמדה בעיני הישראלים; "הכנרת, שהיתה אחד מאתרי הנופש המובילים בישראל, נמצאת במצב תדמיתי מדורדר לחלוטין", קבע מכון המחקר האחראי. כמה מדורדר? 22% מהנשאלים שהשיבו שלא ביקרו או שהם לא מתכוונים לבקר בכנרת ענו כי אין דבר שיכול לעודד אותם להגיע לנפוש באגם.
שירי האהבה והגעגוע המשיכו להיות חלק מפס הקול הישראלי, והציבור המשיך לעקוב אחר תנודות המפלס, תוך שהוא מדיר רגליים מהחופים. אלה תופעלו בצורה גרועה, ללא יד מכוונת, ובזמן שהמדינה מסירה אחריות. ארבע הרשויות המקומיות שיושבות סביב האגם נאלצו להתמודד לבד עם ניהול החופים, לרוב ללא הצלחה ולעתים תוך עצימת עיניים נוכח חסימת גישה למים ותופעות של לכלוך, רעש ואלימות.
רבע מהנשאלים באותו סקר אמרו כי הם "לא אוהבים את המקום", רבע נוסף הודה ש"אינו אוהב את האוכלוסיה בו", ש"לא נקי" ו"שאין מה לעשות שם". כשנבחנו הסיבות לתדמית הירודה של האגם, צפו הלכלוך (27%), הנפלס הנמוך (12%) וכן הצפיפות וההמוניות (11%). רק 22% מהנשאלים שמרו אמונים וענו כי הם "אוהבים הכל בכנרת".
שלוש שנים בלבד קודם לכן, הבינה המדינה שיש בעיה וחוקקה את "חוק הכנרת". החוק העביר את האחריות לשמירת 14 מחופי האגם לידי גוף חדש בשם "איגוד ערים כנרת", לימים "רשות הכנרת". גדרות רבות שמנעו כניסה לחופים הוסרו, פעולות ניקיון קבועות החלו, חופים הוסדרו וכסף נגבה רק עבור חניה ולא עבור כניסה. במקביל, עוד ועוד חופים הוגדרו כ"שקטים", תוך הגברת השמירה והאכיפה נגד רעש ואלימות.
המהלך הצליח. "צעדים אלה ונוספים החלו להניע תהליך של שינוי לטובה", הסביר גלבמן, "הכנרת החלה להציע מוצר תיירותי מגוון ממה שהיה בעבר, שפונה לפלחי שוק שלא הגיעו אליה. יש היום יותר אטרקציות ושירותים נלווים כמו אתרי בילוי, תיירות חקלאית, אתרי מורשת והיסטוריה, מסלולי רכיבה והליכה ואתרי קמפינג". לדבריו, "יש ווייב ואווירה צעירים בזכות הסטודנטים הרבים שבאים ללמוד במכללה. רבים מהם מתגוררים, עובדים ומבלים באזור. נוסף נופך צעיר, יש יותר מקומות בילוי וקצב צעיר שמאד חשובים לפיתוח אזורים תיירותיים, מסעדות גורמה לצד מסעדות עממיות וחומוסיות, מרכזי קניות בצמח, טבריה ומגדל, כמו גם פריטים משלימים ובהם פסטיבלים, אירועי ספורט ותרבות".
לאחרונה, עם הקמת אשכול שמאגד את הרשויות המקומיות באזור, קם גם אשכול שפועל ליצירת מרחב תיירותי אחד, בראיה כוללת, בניגוד לעבר, אז כל רשות מקומית ניהלה את התיירות בראיה מקומית וצרה. גלבמן רואה ניצנים מבורכים של שינוי בשטח, כמו פתיחת שלושה מלונות חדשים באזור מגדל, ובהם מלון של רשת "סלינה" העולמית שפונה לקהל צעיר שמחפש חוויה של קהילה, מרחבים משותפים ועבודה במרחב דיגיטלי.
כדי להוסיף לאופטימיות, בחורף הנוכחי עלה מפלס הכנרת זו השנה השניה ברציפות, וגירד את הרום העליון של האגם. "אין ספק שגם מפלס גבוה תורם לדימוי חיובי ולאופטימיות", אמר גלבן, "קורים דברים מעניינים. מתחיל תור הזהב של הכנרת".