נדב מנוחין
28/04/2020

הזוג הזה

הם משדרים אמריקה, הם בסטוריז, הם בפריים-טיים, הם מעודכנים בפופ העולמי העכשווי, והם לא נראים חלק מהמקום. הם התגייסו למסלול הטאלנטים בצבא כי יש גם גבול לחגיגות. נועה קירל ומרגי הם ישראל 2020: פאוץ' על מדי חאקי, מצדיעים לדגל אך חולמים על העולם הגדול

בואו נביט רגע על הזוג הזה: מרגי ונועה קירל, הנסיך והנסיכה של הפופ הישראלי העכשווי, דוכסי האינסטוש המקומי, נגידי היוטיוב של 2020. יש להם אינספור צפיות, אינספור עוקבים, אינספור צרחות של ילדים. הם בכל מקום: בקליפים, בפוסטים, בסטוריז, בפרסומות, בפריים טיים, בפסטיגלים, בבקו"ם. לא תוכלו לברוח מהם, לא מהפאוץ' וגם לא מהחום של ישראל.

קירל ומרגי הם זמרים, אבל ההצלחה העצומה שלהם - בקרב גילאים מסוימים בעיקר - קשורה רק בחלקה למוזיקה. הם כוכבים ענקיים, אבל בעיניי לפחות הם לא זמרים עד כדי טובים. היא קשורה מאוד להשקעה העצומה בכל החבילה, ומעל הכל לתדמית: השניים שרים בעברית, אבל משדרים אמריקה - בהפקות הצבעוניות, בקליפים הנוצצים, בסוואג - כשהכל מתוחזק כמובן ברקדנים, ערכי הפקה גבוהים, רמת גימור גבוהה וביטחון עצמי שמושפרץ לכל עבר. ביחד ולחוד, כזוג רכילותי וכזמרים בזכות עצמם, הם משדרים עולם פופ עשיר, היפר-קפיטליסטי, אינסטגרמי, מנקר עיניים: החיים המושלמים נוסח דור ה-Z, כל מה שלא יכול לקרות בין סבב לחימה בדרום לעוד סבב בחירות.

עוד בוואלה!

בקצב הזה, גם נועה קירל תתחתן בקרוב

לכתבה המלאה
דוכסי האינסטוש. מרגי וקירל (צילום: ניר פקין)

סטטיק ובן אל תבורי, נניח, ייצגו לעומתם שלב ביניים בפופ הישראלי החדש, שתיקשר הרבה יותר עם מה שקדם לו: הם שיווקו בס עם סלסולים, משחקי מילים, התחכמויות וקריצות ישראליות שאין לטעות בהן - מה שמאפשר לקרוץ טיפה גם לקהל יותר מבוגר. מרגי וקירל הם סיוט בשביל קהל מבוגר. בומרים ואפילו ווייניקים לא מעניינים אותם - וזה במידה רבה עומד לזכותם. הם שייכים לדור חדש: לא תשמעו שם שורות על השכונה ומגדל המים הישן. הם לא ממש נראים כמו חלק מהמקום, משדרים חלום של זוהר ששייך למרחב אחר - וזה כנראה חלק מרכזי מהעניין.

אמריקה, אמריקה, אמריקה - לניצחון הזוהר על כל היתר יש פוטנציאל רדיקלי: מחיקה של הגטאות המוזיקליים והחברתיים עבור דור שהסוציולוגיה מטרידה אותו הרבה פחות. הם לא שואלים את עצמם בנוגע למיקום על הרצף בין הרוק למזרחית, בין שירי ארץ ישראל לגל החדש של ההיפ הופ. הם לא נכנסים לתבניות המיושנות האלה. זה לא במקרה שקירל ומרגי קשורים בעקיפין גם לאחת התופעות המרתקות של הפופ הישראלי בשנים האחרונות - עלייתו של כוכב הפופ הגבר השחור, מושג כמעט בלתי נתפס בישראל של לפני כמה שנים. שיתופי הפעולה של קירל ומרגי עם סטפן או אביאור מלסה לא היו הצהרות פוליטיות נגד גזענות, רק ביטוי של מה בשביל בני דורם הוא מובן מאליו.

יותר בייס, פחות בייסליין. מרגי וקירל בבקו"ם (צילום: אבי כהן)

עם זאת, נהיה תמימים אם נחשוב על השניים כמי שמנסים לקדם מסר כזה או אחר. נהפוך הוא: הפופ שלהם שטחי, הדימוי שלהם אינו באמת פרובוקטיבי, בטח ביחס לכוכבות פופ אמריקניות - הוא מאשרר ומשעתק את השיטה והסדר הקיים, שלטון הכסף והקונפורמיזם. לכן החברה הישראלית חגגה יותר מתמיד את שני הצעירים שמשדרים את הדבר הכי רחוק מישראל - בעידודם המוחלט, כמובן - דווקא כשהם הגיעו לבקו"ם. מעט יותר בייס (צבאי), קצת פחות בייסליין.

כך נוצרה פשרה אופיינית לתקופה, כשצבא הטאלנטים התגייס למסלול הטאלנטים בצבא, והציווי הישראלי העליון גייס, תרתי משמע, את הזוהר החדש למענו. הציניות הזאת משרתת את שני הצדדים: הם מקבלים לגיטימציה בלי להקריב למעשה דבר או רגע מהקריירה; צה"ל מקבל מודלים שהוא לא באמת צריך כדי לשווק את עצמו לקהל צעיר באופן הסטרילי ביותר האפשרי. פאוץ' במקום מדי חאקי, בלינג במקום דיסקית - המהות נותרת זהה. בתרבות הפופ המקומית, זאת אולי ישראל 2020 בקליפת אגוז: ממשיכה להצדיע לדגל אבל חולמת אמריקה; תמיד במדים, אבל רואה את עצמה בפילטר אחר.

  • נועה קירל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully