איך שהזמן רץ, ב-1942 נולד הג'יפ הראשון בייצור המוני, היה זה הוויליס שנשלח להכריע את מלחמת העולם השניה. למעלה מחמישים שנים חלפו, רכבי שטח נולדו ונכחדו, אבל תצורתם הבסיסית לא השתנתה - הם ישבו על מכלולים חקלאיים מסיביים, היו קשוחים גבוהים וזוויתיים, זללו כמויות מסיביות של דלק והפגינו נימוסי כביש פרימיטיביים, על גבול הסכנה. באותו זמן התקדם עולם הרכב העירוני בצעדי ענק - כמעט כל רכבי הכביש ויתרו על שלדות, לרובם היתה הנעה קדמית, משבר הדלק של 1973 הביא לקפיצת מדרגה אדירה בחיסכון הדלק, מערכות בטיחות הגנו על הנוסעים.
בתקופות האלו היה היצע הג'יפים בישראל קטן מאוד; מי שרצה לטייל בשטח נאלץ להסתפק ב-ג'יפ CJ המקורי, או להתרסק על סיפונו האכזרי של סוזוקי סמוראי. שיטפון הג'יפים העירוניים הגיע לישראל מאוחר יותר בדמותם הגמלונית של איסוזו טרופר, מיצובישי פאג'רו, לנד רובר דיסקברי, טויוטה 4-ראנר ואחרים חלקם גם בחסות מקלט המס שהעניקו לעצמאיים.
הפצצה מטויוטה
ב-1994 הטילה טויוטה פצצה אטומית, והציגה רכב מוזר שהיו לו מאפיינים מעורבים של רכבי כביש ושטח; הטויוטה ראב4 ויתר על שלדת סולם וסרנים חיים, אבל הייתה לו הנעת 4X4 המיועדת לשטח קל (ולא לנסיעת כביש מהירה בסגנון אודי קוואטרו של אותם זמנים). ראב4 ויתר על תיבת העברה ושאר מכלולי שטח, ובחודשי חייו הראשונים הוא הפך לבדיחת התעשייה - עיתונאים ציניים פטרו אותו כאופנה חולפת, ג'יפאים מסוקסים התפקעו מצחוק מתחת לגחונו המעודן, הלקוחות לא ידעו מה הדבר הזה אמור לעשות.
התוודעתי בזמנו לראב-4 בגרסת 3 דלתות, עם תיבת הילוכים ידנית. התחלתי את נסיעת המבחן בחיוך מזלזל אבל הכלי הפתיע אותי בזריזות ויציבות שלא היו מוכרות בעולם השטח, תוך שהוא מצליח לפלס את דרכו בשדות החרדל שהקיפו את פריז באותם חודשים אביביים. המהפיכה לא איחרה לבוא, יותר ויותר יצרנים הבינו שלקוחותיהם לא חוצים את אפריקה עם רכבי השטח שלהם, הם רק רוצים את הפוזה ההרפתקנית.
הלקוחות התלהבו מהאפשרות ליהנות ממראית עין של רכב קשוח, תוך שהם נהנים מעידון כביש וחיסכון ברמה שלא הייתה מוכרת עד אז. מה שתחיל כטפטוף הססני התרחב כמו וירוס הקורונה, עד שהפך לצונאמי של ממש. בתחילת הדרך הייתה לי הזכות המפוקפקת להמציא את המונח העברי "ג'יפון", תואר שהתאים לכלים הקטנים והצנועים שהחלו לכבוש את אולמות התצוגה.
אבל חברת השפע דרשה עוד ועוד; הג'יפונים הלכו וגדלו, השתדרגו עם מנועים חזקים ורמות גימור גבוהות ומרשימות. ב-1997 הציגה מרצדס את ה-ML, שנה אחר כך לקסוס הפציעה עם ה-RX וב-1999 ב.מ.וו הוסיפה את הגרסה שלה לג'יפון יוקרה, בדמות 5X ואלו שינו את פני התעשייה. פתאום היה אפשר לדרוש עבור ג'יפון מאות אלפי שקלים, יצרניות יוקרה חדשות כמו אודי ופורשה הצטרפו למסיבה, ג'יפונים קטנים הרחיבו את הסגמנט כלפי מטה. בשנתיים האחרונות גם יצרניות אולטרה יוקרתיות וספורטיביות כמו רולס רויס, בנטלי, למבורגיני הציגו את הפרשנות שלהן. בעתיד נראה אחד כזה גם מפרארי למרות שבעבר הכחישה נמרצות, אבל לכסף יש יכולת שכנוע חזקה מאוד.
נכון, לכל אלו קדם ועדיין מהווה אמת מידה רכב אחד - לנד רובר ריינג' רובר אבל הוא היה ובמידה מסויימת עדיין רכב שטח של ממש, עם יכולות טובות מאוד ולא חלק במגמת ההפיכה של כלי הרכב האלו למכוניות פרטיות מוגבהות.
את מחיר החגיגה שילמו שני סקטורים מוטוריים - היצע רכבי השטח האמיתיים הלך והצטמצם, ככל שהלקוחות רכשו יותר ויותר קרוסאוברים. עכברי שטח נאלצו להסתפק בשאריות העוגה התקציבית ובשנים האחרונות, גרזן הצמצומים נוחת גם על דגמי המכוניות ה'רגילות'. משפחתיות, משפחתיות גדולות, סופר מיני, יוקרה, כל אלה חשים בצמצום מסיבי של מכירותיהם. העולם מצביע קרוסאובר, וגם אצלנו - כ-40% מהמכירות בישראל ב-2019 היו של קרוסאוברים מוגבהים - החל בדאצ'יה סנדרו העולה 76,000 שקלים, וכלה בבנטלי בנטאיגה העולה לא פחות מ-1,985,000 שקלים...
המבחר עצום ורב, הרוב המכריע נמכר עם הנעת 2X4 קדמית, אות ומופת להיעדר ציפיות שטח מהקרוסאובר המודרני. יש קרוסאוברים בנזין ודיזל, חשמליים והיברידיים, פשוטים ומתיימרים, ואין יצרן חפץ חיים שלא מצטרף למסיבה - כולל כאמור מותגי יוקרה כמו מזראטי, פורשה, קדילאק וכל השאר.
השמחה גדולה, אבל יידע כל רוכש קרוסאובר בישראל - ככל שהתצורה החדשה מלהיבה, סקסית ואופנתית, היא אינה מגלמת תכונות מוטוריות טובות. הקרוסאוברים החדשים דומים למכוניות כביש אבל בכל זאת - מרכז הכובד שלהם גבוה יותר, משקלם גדול יותר, צריכת הדלק גבוהה יותר וביצועיהם הדינמיים נחותים מאלה של מכוניות כביש במחיר מקביל. אבל מה לא עושים עבור הפוזה והישיבה הגבוהה? בישראל ובעולם, קרוסאוברים הם המילה האחרונה והלוהטת.