היא עומדת לפני בתור לקפה, יושבת לידי במשרד, מנשנשת סלט קצוץ עם טחינה, משתזפות בים, מניקה בציבור, מתווכחות עם פקידות בבנק. היא ישירה, עצמאית, וקשה לעבוד עליה - היא האישה הישראלית. ככה לפחות אנחנו תופסים את האישה הישראלית, אבל האם הרומנטיזציה של הישראלית שייבשה את הביצות ובנתה מדינה, זו שעומדת באמצע הביצה, מעדר ביד אחת ותינוק בהשנייה, היא האישה הישראלית של היום?
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
לא בטוח בכלל. זהבית שנקולבסקי הסבירה במחקריה ש'בחברת היישוב כמו באירופה, נתפסה הילודה כנכס לאומי'., וכי גם הישראלית הקשוחה של אותה תקופה, אפילו בחברה השוויונית, הקיבוצית, נלחמה על זכויותיה המגדריות. פרופ' לילך רוזנברג פרידמן, ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, מספרת במחקריה ש"אחד המיתוסים על היישוב העברי הוא השוויון המגדרי". ומסבירה שזה אמנם מיתוס שזכה ל"קבלות" בזכות נשים בכוחות המגן כמו ההגנה, האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח, אבל מחקרים משנות ה-80 מראים שלמיתוס הזה לא באמת הייתה אחיזה במציאות. בזמן שהן חיו בחברה דמויות שבט ואולי לא טיפלו כל אחת בילדים הפרטיים שלה אלא עזרו זו לזו, הנשים היו אלו שעבדו במטבחים ובבתי הילדים, בזמן שהגברים קיבלו תפקידי מפתח. וכן, גם בצבא - הן אמנם התגייסו ורבות שירתו במקומות מסוכנים יחד עם גברים אבל נחשו מה הן עשו - בישלו, טיפלו, סידרו, וכמובן הביאו הרבה ילדים, כי ההישג הנשי הגדול היה מספר ילדים שעולה על זה של האימהות בגולה.
אז הן נלחמו. הן נלחמו על הזכויות שלהן, דרשו זכות בחירה, ניפצו תקרות זכוכית, וחצבו את הדרך לאישה של היום, שעברה אבולוציה לא קטנה. כמעט הכל השתנה. רק דבר אחד נותר כשהיה - סרפן או תיק גוצ'י, האישה הישראלית עדיין שואבת את כוחה מן השבט.
עוד בוואלה!
השבט
השבט 'קצת' גדל מאז ימי הקיבוץ, הפך בינלאומי ודובר אינספור שפות, ומתקשר, נכון, ניחשתם - דרך המדיות החברתיות. ההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים שאפשרה התאחדות עוצמתית של נשים ברחבי העולם כולו, כמעט מחקה את דמותה המיתית של האישה הישראלית הותיקה ובוודאות העיפה מעל ראשה את כובע הטמבל לטובת פילטר אוזני ארנב. אם מסתכלים על זה, נראה כי האישה הישראלית כבר כמעט אינה קיימת, ומלבד הגיאוגרפיה המחייבת שלנו, אין כמעט הבדל ביננו לבין האישה האמריקאית, זו שלמדנו להכיר מסרטים וסדרות, עיתונים ומגזינים, ובעיקר מהאינסטגרם והפייסבוק. שילוב של כולם ביחד, יצר את האישה הישראלית-אמריקנית.
הלוק
לא משנה מאיפה ובת כמה, אין אישה ישראלית שלא יודעת להגיד אם היא יותר קארי או מירנדה, יכולה למנות לפחות שישה שמות של בני משפחת קרדשיאן, ונכנעה לאידיאל היופי האמריקאי בצורה זו או אחרת - זה שהיא רואה בזמן שהיא גוללות את הפיד.
הלייף סטייל
האישה הישראלית מקפידה על אוכל בריא עד כמה שניתן, יודעת להגיד מה ההבדל בין נטול גלוטן לנטול פחמימות ומספרת בשמחה על הספורט שהיא עושה ארבע פעמים בשבוע. על פי מחקרים, מעל חמישים ושמונה אחוזים מאיתנו רוצות לרדת במשקל, וכ-60% מעדיפות מראה שרירי יותר מאשר רזון נטול ספורט, ממש כמו שאנחנו רואות בטלוויזיה ובתוכניות הריאליטי הגדולות בעולם. בנוסף, רובנו עושות את זה בזמן שאנחנו עובדות במשרה מלאה, ממש כמו הנשים שאנחנו רואות בטלוויזיה ובעיתונות, בין אם מדובר בדמויות של עורכות דין בטלוויזיה, נשים כמו מישל אובמה שמשנות את הסגנון של נשות ראשי הממשלה לפניהן, או במייגן מרקל שנוטשת את תואר המלוכה כדי לא להיות משועבדת לכתר.
האימהות
זוכרים את הנשים הישראליות של פעם שהמדינה התגאתה בילודה שלהן? ובכן, מסתבר שבמקרה הזה לא הרבה השתנה. ישראל עדיין מדורגת גבוה מאוד במספר הילדים למשפחה במערב. אמנם היום המספרים עומדים על כ-3.1 בממוצע לאמא ישראלית, אבל עדיין מדובר בקצה העליון של פירמידת הילודה העולמית. מצד שני, אם פעם הנשים שראינו בטלוויזיה התחלקו לאימהות שנשארות בבית ומטפלות בילדים לעומת קרייריסטיות מבוגרות ונטולות ילדים, היום הנשים בטלוויזיה ובמציאות משלבות הכל יחד - אנחנו רואים יותר ויותר נשים קרייריסטיות שמדברות בפתיחות על הקושי בשילוב בין משפחה לעבודה, אבל על חוסר הרצון לוותר על אף אחד מהם.
הביחד
זו בעיקר הגישה של כולנו שהשתנתה. בזמן שהאישה של פעם הייתה מוקפת בנשים אחרות עם אותה מנטליות, הנשים של היום כבר לא מוגבלות לבית הספר או לעיר שבה הן חיות אלא יכולות למצוא "אחיות" בכל מקום. אנחנו. כיום אנחנו יותר "כמו כולם" ופחות "ישראליות", אבל לגמרי לוקחות חלק באחווה נשית בינלאומית שחוצה גבולות, אמונות, תרבויות ודתות. בזכות נשים כמו רוז מק'גוון שמעיזה לצאת למלחמה בהוליווד, הנשים בישראל מקבלות ביטחון לדבר על הטרדה מינית, כשאישה/ ילדה בשוודיה בשם גרטה יוצאת להגנת הסביבה העולמית, היא מעודדת ויוצרת מודעות לאיכות הסביבה גם בארץ, וכשקים קרדשיאן מדברת על הקושי להרות, נשים בכל העולם מבינות שהחיים לא חייבים להיות מושלמים. לגבי השאלה האם האישה הישראלית הייחודית עדיין קיימת, התשובה היא כנראה - פחות. אבל אולי זה בסדר, כי בדיוק כמונו, כך גם כל שאר נשות העולם נושאות עיניהן אל עבר אותן מובילות חברתיות.
הישראלית האמריקאית
אפשר לראות את הטשטוש בזהותן של הנשים הישראליות לא כאובדן הצורה הייחודית שלנו, אלא כברכה וכעוצמה חדשה שנובעת מן האחדות הנשית העולמית הזו, שביננו, לא נתנה לנו הרבה. ההתרחקות מן מ"הישראליות" השזופה וחרושת הקמטים אולי מעוררת בנו עצב נוסטלגי, אבל מפנה מקום לכוח החדש שנובע מההצטרפות לשבט גדול יותר, ולהבנה המנחמת שגם בשבט הזה כולנו חיות את אותם החיים, עם אותן הדילמות. למעשה האישה הישראלית-אמריקנית היא אותה אישה, שרק החליפה את החיים בקיבוץ הקטן, בתודעה של קיבוץ גדול יותר - כי בסופו של דבר גם כאן, ברגעי הקושי, תמיד נוכל למצוא מישהי שתיתן לנו יד. או לייק.