6.2% צפייה. הנתון המביך הזה הוא הרייטינג של אירוויזיון 2014 שנערך בקופנהגן. ישראל הגיעה אליו אחרי שלוש שנים שחונות עם בעיטה כבר בחצי הגמר. לא משנה מה שלחנו - זוכת אירוויזיון לשעבר, בלדה עוצמתית, שיר היפסטרי עם פזמון קליט - כולם כשלו. יש הרבה הסברים וסיבות, אבל אין טעם להלאות. השורה התחתונה הייתה שהמשלחת הישראלית צפתה באירוויזיון מחדר המלון. ואז הגיעה מיי פיינגולד. סקר החובבים השנתי דירג אותה במקום השני. הישראלים התרגשו. האירופאים עפו עליה. היה ריח של שינוי באוויר. אבל בפעם הרביעית ברציפות, ישראל עפה בחצי הגמר.
רק 6.2% טרחו וצפו במשדר הגמר באותה שנה מקוללת. מה הטעם להגיע לעבודה ביום ראשון עייפים ומרוטים אחרי המשדר הארוך ביקום אם ישראל לא משתתפת. "אם מיי לא עלתה אף אחד כבר לא יעלה", "אירופה אנטישמית", "כל עוד נתניהו והימין בשלטון אין לנו סיכוי", "הגיע הזמן לפרוש" הן רק חלק מהתגובות שקראנו אז. החובבים נשברו לגמרי. המותג "אירוויזיון" היה חבוט, בדיחה. כולם יודעים מה זה, כולם מדברים על זה, לכולם יש דעה בנושא, אבל חוץ מכמה משוגעים, אף אחד לא רואה את זה, כי כולם בזים לאירוויזיון.
עד כמה המותג היה חבוט ומושפל ראינו כבר שנה לפני כן, ב-2013. חצי הגמר בהשתתפות ישראל נצפה על ידי 4.9%, עם פיק של 6.9% עלובים בזמן שמורן מזור נתנה ביצוע מעולה (עם העמדה שנויה במחלוקת) לשיר "רק בשבילו". זה אפילו לא מכסה את הקלישאה של "רק הומואים רואים את זה". "הימים בהם מדינה שלמה הצטופפה סביב המקלטים לצפות באירוויזיון הם הרבה מאחורינו", כתב אז לי-אור אברבך ב"גלובס". אני בטוח שגם הוא לא האמין שכעבור שש שנים הוא ישב במרכז העיתונאים לצד מאות קולגות מרחבי העולם בסיקור אירוויזיון 2019 בתל אביב.
"מה? בשביל מה הם צריכים את זה?", הייתה תגובה די רווחת אז. "זה בסך הכל גימיק", צוטט מנכ"ל לשעבר של אחת מזכייניות ערוץ 2. המהלך המושמץ? שיתוף הפעולה עם "הכוכב הבא", שקיבל מילה נוספת - "לאירוויזיון". בעונה המשותפת הראשונה עוד הצניעו את זה. לא ממש דיברו על זה. החובבים עוד נחלקו למחנה אביה שושני מול מחנה נדב גדג', וזהו בערך. בלי הרבה עניין ואמוציות. אני זוכר את המשמרת שבה ישבתי בבית וואלה! NEWS ביום חשיפת השיר הישראלי לאירוויזיון 2015. יעקב אילון הגיש את מבט בערוץ הראשון, ובאיחור של כמה דקות מהזמן המובטח הציג סוף סוף את השיר. "אני... אני... אני חושב שאני אוהב את השיר", מלמלתי בפחד, מקווה שאף אחד לא ישמע. "אני... אני חושבת שאני איתך", מלמלה עורכת עוד יותר מפוחדת ממני.
גמר אירוויזיון 2015 נפל על יום מוזר - ערב חג השבועות. ערבי חג ידועים כבית הקברות של הטלוויזיה עם מהדורות חג של רבע שעה ופיק צפייה של רבע אחוז. כמה ימים לפני כן, הוכרזה ישראל כעולה העשירית והאחרונה מחצי הגמר שלה. יואב צפיר יספר אחר כך שהוא הבין שבפעם הראשונה עשו לו מה שהוא תמיד עושה בריאליטי שלו - מתח טלוויזיוני מהזן המשובח ביותר. אף ישראלי, באולם או מול המסך, לא ישכח את הרגע שבו המנחים עומדים להכריז על העולה העשירית, והאולם בווינה שואג "איז-רה-אל! איז-רה-אל!". 18.6% צפייה קיבל הגמר באותה השנה. מאות אלפים צפו בגדג' מחזיר את ישראל לטופ 10, מקום תשיעי.
35% צפייה עם פיק של 47.9%. הנתון המטורף הזה הושג באירוויזיון 2018 בליסבון, במה שהייתה הפעם הראשונה שהתחרות משודרת בכאן 11 דל הרייטינג. אחרי 20 שנה שבהן האשמנו את אירופה באנטישמיות - כבשנו את היבשת. המילה "אירוויזיון" מילאה את כיכר רבין באירוע "Israel Calling" שנערך כחודש קודם לכן. השולחן הישראלי בחדר העיתונאים מלא בעיתונאים מקומיים, כולל המפיקה של גיא פינס שמעולם לא שלח צוות לתחרות. פתאום אנחנו לא רק שלושה עיתונאים מישראל, אלא חבורה שצריכה עוד כמה שולחנות כדי שיהיה מקום גם לשליחי חדשות 2 ו-10.
את מה שקרה בשנה אחר כך כבר אין צורך לתאר. הייתם איתנו בכל שלב בהיסטוריה ובהיסטריה. התעניינתם, שיבחתם, קיללתם, פסקתם, ניקדתם, ייעצתם והכרתם כל זווית שקשורה באירוויזיון. מבערך 100 אלף צופים בגמר 2011 ל-1.4 מיליון בגמר 2019. המהפך הושלם. מתחרות שלא מעניינת את הציבור למשדר הכי נצפה בטלוויזיה, הכי מדובר באינטרנט, עם הכי הרבה כותרות בעיתונים. עכשיו, פתאום, כבר לא מביך להודות - אנחנו אוהבים אירוויזיון.